אולי זה לא כל כך קשור למאפי,לגדעון ולנושא ואולי כן.
אולי זה גם קשור וגם לא קשור,אולי אני אפרק את זה לשתי שאלות,אולי אני פשוט אתחיל לכתוב ונראה מה יצא לי...
כרגע אני סטודנט שנה רביעית שלא ממש הולך לו בלימודים אבל הוא עדיין מנסה ומתאמץ.
אני אתחיל מזה שאין לי ממש זמן לתרגל ואני יודע שהחיים שלי לא נגמרים מחר אבל בכל זאת קצת מרגיש שהזנחתי את התחום.
תמיד שניסיתי לגשת למישהי שניראת לי,ידעתי שאם יש לי מה להגיד לא תהיה לי בעיה לגשת.
אבל לא רציתי (ואני עדיין לא רוצה) לגשת לבחורות עם משפטים מוכנים מראש.
ניסיתי טוקליסט אבל לא כל כך עבד,מה הכוונה לא כל כך עבד? הבחורות לא ממש נכנסו לשיחה איתי והתייאשתי מהר מזה.יכול להיות שלא אהבתי כל כך את הרעיון של טוקליסט.
אז ניגשתי לבחורות והרגשתי תקוע,שאין לי מה לומר.
הרבה פעמים אני פותח,אומר שלום,הן מחזירות שלום ואז יש המתנה של כמה דק' כי אין לי מה לומר.
הגעתי למסקנה שזה בגלל שגם עם אנשים בכלל קצת קשה לי לפתוח בשיחה.
קיבלתי את הרושם שבשביל שיצליח לי עם בנות אני צריך שיהיה לי ביטחון עצמי,עצמאיות וכישורי שיחה קולחים.
כלומר שבשביל שיצליח לי עם בנות אני צריך לעבוד על עצמי והמון כי יש לי הרבה על מה לעבוד בעצמי.
עשיתי עוד חושבים במהלך כמה חודשים והגעתי למסקנה שההורים שלי הם אלה שטיפחו את ההתנהגות הזו אצלי,זו התנהגות שבה הם קובעים המון דברים עבורי,התנהגות שבה אם הם אומרים לי מה לעשות קשה לי להגיד "לא" ,קשה לי לבחור בדרך שלי וקשה לי לחיות את החיים שלי.
אני חי את החיים שלי יותר כמו שהם רוצים ולא איך שאני רוצה.
אני כבר פאקין בן 28 ואין לי חיים משלי עדיין!!!
אני יודע שאני חייב לשנות את זה ואני לא יודע איך.
אני לפעמים יודע בדיוק מה צריך לעשות אבל קשה לי מאוד לעשות את זה בפועל.
סורי שהשתפכתי פה ככה פשוט...אני כבר לא יודע מה לעשות ולמי לפנות :(
בעיה יחודית/אינדיבידואלית/יוצאת דופן/מתסכלת
אולי זה לא כל כך קשור למאפי,לגדעון ולנושא ואולי כן.
אולי זה גם קשור וגם לא קשור,אולי אני אפרק את זה לשתי שאלות,אולי אני פשוט אתחיל לכתוב ונראה מה יצא לי...
כרגע אני סטודנט שנה רביעית שלא ממש הולך לו בלימודים אבל הוא עדיין מנסה ומתאמץ.
אני אתחיל מזה שאין לי ממש זמן לתרגל ואני יודע שהחיים שלי לא נגמרים מחר אבל בכל זאת קצת מרגיש שהזנחתי את התחום.
תמיד שניסיתי לגשת למישהי שניראת לי,ידעתי שאם יש לי מה להגיד לא תהיה לי בעיה לגשת.
אבל לא רציתי (ואני עדיין לא רוצה) לגשת לבחורות עם משפטים מוכנים מראש.
ניסיתי טוקליסט אבל לא כל כך עבד,מה הכוונה לא כל כך עבד? הבחורות לא ממש נכנסו לשיחה איתי והתייאשתי מהר מזה.יכול להיות שלא אהבתי כל כך את הרעיון של טוקליסט.
אז ניגשתי לבחורות והרגשתי תקוע,שאין לי מה לומר.
הרבה פעמים אני פותח,אומר שלום,הן מחזירות שלום ואז יש המתנה של כמה דק' כי אין לי מה לומר.
הגעתי למסקנה שזה בגלל שגם עם אנשים בכלל קצת קשה לי לפתוח בשיחה.
קיבלתי את הרושם שבשביל שיצליח לי עם בנות אני צריך שיהיה לי ביטחון עצמי,עצמאיות וכישורי שיחה קולחים.
כלומר שבשביל שיצליח לי עם בנות אני צריך לעבוד על עצמי והמון כי יש לי הרבה על מה לעבוד בעצמי.
עשיתי עוד חושבים במהלך כמה חודשים והגעתי למסקנה שההורים שלי הם אלה שטיפחו את ההתנהגות הזו אצלי,זו התנהגות שבה הם קובעים המון דברים עבורי,התנהגות שבה אם הם אומרים לי מה לעשות קשה לי להגיד "לא" ,קשה לי לבחור בדרך שלי וקשה לי לחיות את החיים שלי.
אני חי את החיים שלי יותר כמו שהם רוצים ולא איך שאני רוצה.
אני כבר פאקין בן 28 ואין לי חיים משלי עדיין!!!
אני יודע שאני חייב לשנות את זה ואני לא יודע איך.
אני לפעמים יודע בדיוק מה צריך לעשות אבל קשה לי מאוד לעשות את זה בפועל.
סורי שהשתפכתי פה ככה פשוט...אני כבר לא יודע מה לעשות ולמי לפנות :(